פסק-דין בתיק רע"א 1373-03-13

כנגד המבקשת והמשיב 3 הוגשה בלשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שטר.

המבקשת הגישה התנגדות וקיבלה רשות להתגונן.

התיק הועבר לבית משפט קמא ונקבע מועד לקדם משפט.

לאותו מועד לא התייצב מי מטעם המבקשת. בשל אי ההתייצבות הנ"ל ניתן כנגד המבקשת  (והמשיב 3) פסק דין בהעדר, אולם מאוחר יותר, לבקשת המבקשת בוטל אותו פסק דין על ידי בית משפט קמא בתנאי שהמבקשת תישא בהוצאות בסך 1,000 ש"ח ומע"מ כדין ונקבע גם שסכום זה יופקד בקופת בית המשפט בתוך 14 יום מקבלת החלטת הביטול וכן תוגש הודעה לבית המשפט על הפקדתו וגם לב"כ המשיבה 1. נקבע כי רק לאחר מילוי התנאים הנ"ל, יהיה פסק הדין שניתן מבוטל והדיון בתיק יימשך.

אין חולק, כך לפי דברי ב"כ המבקשת כיום בפתיחת הדיון, וכפי שקבעה כב' הש' קמא, כי סכום זה לא הופקד בקופת בית המשפט וגם לא הוכח בפני בית משפט קמא כי הוא שולם בדרך אחרת למשיבה 1 או לבא כוחה.

עקב האמור לעיל ולאחר שנקבעו על ידי בית משפט קמא העובדות הנ"ל, דחה בית משפט קמא בקשה של המבקשת לקביעת המשך הדיון בתיק שבפניו ולמעשה נותר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, על כנו.

מכאן הבר"ע שבפניי.

אני מוצא לציין כי הבר"ע עצמה הוגשה על ידי המבקשת (היא החתומה על הבר"ע).

שתי טענות עיקריות בפי המבקשת בכתב הבר"ע.

האחת מכוונת כנגד הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא.

כפי שציינתי לעיל כבר בפתיחת הדיון חזר בו ב"כ המבקשת מטענה זו.

הטענה השנייה נטענת כנגד ההחלטה שלא לאפשר המשך הדיון בפני בית משפט קמא בטענה כי מדובר בסנקציה חריפה מידי, על אף אי תשלום ההוצאות כפי שאכן קבע בית משפט קמא.

בעניין זה נטען כי למבקשת ניתנה רשות להתגונן, היינו כי לכאורה נמצא כי יש לה הגנה הראויה להישמע והיה על בית משפט קמא בנסיבות המקרה לקבוע סעד מתון יותר מהסעד הדרסטי של סגירת שעריו בפניה (ראה סעיף 46 לכתב הבר"ע).

כן נטען בעניין זה כי לבית משפט קמא הייתה סמכות, על אף שהגיע למסקנה שהתנאים לא קוימו, להאריך למבקשת את המועד להסרת מחדלה, תוך חיובה בהוצאות נוספות וזאת לשם עשיית צדק ובהתאם לסמכות העומדת לו לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט.

מנגד טען ב"כ המשיבה 1 כי משנמצא כי ישנה הסכמה לעובדות שקבע בית משפט קמא, היינו כי המבקשת לא מילאה את התנאים שנדרשה למלא לצורך ביטול פסק הדין, הרי שאין כל טעות בהחלטת בית משפט קמא.

נוכח האמור לעיל, הוא ביקש לדחות את הבקשה.

שקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש ולאחר התלבטות לא קלה, החלטתי כי יש מקום לקבל את הבקשה וליתן רשות ערעור ואף לקבל את הערעור, אולם זאת תוך חיוב המבקשת דווקא בהוצאות הערעור.

על כפות המאזניים ניצבות מחד הזכות לגישה לערכאות עליה עמד בית המשפט העליון לא אחת כזכות חוקתית שיש לתת לה משקל רב, ומנגד הזכות לוודאות ולסופיות הדיון, בפרט מקום בו בעל דין אינו מקיים את החלטות בית המשפט וגורם בכך לסרבול והארכת הדיונים.

סבורני כי בשקלול הכולל ובהתנגשות בין הזכויות הנ"ל, יש ליתן עדיפות לזכות הגישה לערכאות וכי את האיזון הנכון בין הזכויות ניתן לעשות על ידי חיוב בהוצאות נוספות.